<h1>ראבי"ה סימן אלף קמ"ב</h1>
<h2>דף קיב.</h2>
ראיתי שרבינו שלמה זצ"ל פירש בפ' כל הבשר בההוא בר יונה דנפל לכדא דכתח' ואע"פ שהכותח מליח דאינו (מאכל) [נאכל] מחמת מילחו, דאינו נוח לאכול מחמת מלחו עד ששורין ומדיחין במים (כן) כעין מליחת בשר להצניע. נאכל מחמת מילחו, כלומר נאכל במלחו הוא. ולפי דבריו להצניע היינו שמולחים ליבש. וראיתי בשם רבינו תם שחולק עליו. ואומר (אני) שאין מליחה מועלת לבשר אלא מליחה שאינו נאכל מחמת מילחו. ולפירוש רבינו שלמה מהניא אפילו כשנאכל מחמת מילחו. ומנהג בני ריינוס אחר פירוש רבי[נו] שלמה ואין מולחין כשיעור ליבש ויוצא מידי דמו (כר"ש) [כדש'] דאמר שמואל (קי"ג ע"א) אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. וכדאמרי[נן] בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א ע"א) הא כיצד מולחו וחוזר והופכו ומולחו, שמלחו משני צדדי', אמר אביי וכן לקדירה. וההיא אינה להצניע אלא לאוכלו מיד. וההיא דמנחות מפרש רבינו תם יכול יתן בו טעם כבינה, פירוש מעט מלח יתן לה בין בין טע' לקדירה תלמוד לומר [תמלח] צריך שישים על הבשר מלח הרבה כדי שאינו נאכל מחמת מילחו ומשהי ליה למלחיה עליה עד שעור טוויה. וקשה לי להכניס ראשי בניהם אך תורה היא וצריכים אנו לדקדק בדברי' ולא (שאינו) שאני כדיי כי אין משיבין את הארי לאחר מותו. ומזה נראה לי ראייה לדברי רבינו שלמה דאמרי[נן] פרק כלל גדול והמולחו והמעבדו בגמרא (שבת ע"ה ע"ב) אמר רבה בר הונא הא[י] מאן דמלח בשר חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד בבשר אמר רב אשי (אמר) [ואפילו] רבה בר רב הונא לא קאמר אלא דקא בעי לה לאורחא (אלא) [אבל] לביתא לא משווי אינש מיכליה עץ. ופירוש לאורחא, שצריך ללכת בדרך וצריך שימלוח הרבה כדי (שיאכל) [שיוכל] להתקיים ולהצניע. אבל לביתי', שאינו צריך להתקיים אלא לאחר מליחתו שיצא מידי דמו רוצה לבשלו מיד לאכלו בביתו לא משווי אוכלא עץ ואינו מולחו הרבה משום דהוה כעץ. (עלמ') [אלמא] דלביתו שרי במליחה שאינה להצניע. ועוד מדקאמר תלמודא (דק) כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו אינו כרותח, לא בא למעט אלא שאינו כרותח לאסור את שנמלח עמו אבל לאכילה שרי. וכה"ג גרסינן בירושלמי פרק (בתרא) [ב'] דנדרים [ה"ד] מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים, הוה בעין למימר מליח עולם הא לשעה לא אמר רב יודן מן ניהי דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכ(כ)יין נסך הדה אמרה דמליח לשעה מליח הוא איזה היא לשעה כהדי דתנינן כיצד הוא עושה נותן את המלח ע"ג האיברים והפכן אמר ר' אבא מידי שנייא הוה שאם משהו נותן הן כמולחין ורידה אמר' דאמר ר' חייא בר אבא הנוטל זתים מן המעטן טובל א' א' ואוכל הדה אמרה מליח לשעה מליח הוא. ונראה לי פיר' מליח לשעה היינו לאכול בביתו מיד (ומולח) [ומליח] עולם היינו דכלל גדול דבעי לאורח[א] ולהצניעו. מידקא מייתי איזו לשעה (ו)דתנן נותן את האיברים על המלח והופכן ואמרינן בהקומץ רבה עלה ואמר אביי וכן לקדירה אלמא דלא בעינן מליחה הרבה אלא להצניע' ולא לקדירה. ומההיא דבר יונה דנפל לכדא דכותחא דשרי' רב חנינא ומסיק אבל האי נאכל מחמת מילחו הוא, (ופסק) [ופירש] רבינו חננאל אבל האי, בר יונה, נמצא לפירוש רבינו חננאל שאין צריך מליחה אלא כדי שיהא נאכל מחמת מילחו. אבל רבינו שלמה פירש האי נאכל מחמת מילחו אכותח, ולפי[רושו] אין ראייה משם. ונאמר לי בשם רבינו יצחק מבהם ורבינו יצחק מדנפיר בר שמואל ובשם חבירי הרב ר' ברוך מרינשבורק דסבירי להו לחומרא וכרבינו תם ומצריכים למלוח לקדירה מליח שאינו נאכל מחמת מילחו (ובסבר') [וכסברת] ר' יהודאי גאון. דכוות' למיחשבינהו. אך בזה נראה לי כרבינו שלמה כדפי'. והא דאמרינן בפרק כל הבשר (קי"א ע"ב) אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר שמואל מלוח הרי [הוא] כרותח, מיירי שמלח בה בשר מליחה שאינה נאכל' מחמת מליח'. וכן ההיא דרב מרי בר רחל דאימלח חתיכת נבילה בהדי שחוטה (קי"ב ע"ב) ובפרק גיד הנשה (צ"ז ע"ב) בהנהו אטמהתא דאימלח[ו] בגידא דנשייהו, במליחה שאינ' נאכל מחמת מילח' אבל בשנאכל מחמת מילחו לא אסרו ליה. והאומרים שצריך אפילו לקדרה למלוח כדי שלא יהא נאכל מחמת מילחו ראייתם מדאמר תלמודא סתמא קערה שמלח בה בשר, וגבי דרב מרי בר (מרי בר) רחל דאמליח וכו' וכן בהנהו אטמהתא דאמליח וכולהו, ומייתי עלה הא [דשמואל], דש"מ דסת[ם] מל[י]ח[ה] בעינ' שאינ' נאכל מחמת מילחו (וכן) ואפילו שאינו להצניע. וזה אין נראה לי. ומה שכתב בה"ג (הל' דם דקל"ג סע"ב) ומשהי ליה (במליח') [במילחיה] עד שיעור טוויה, קבלתי מרבי אבן העזר מאן דיחמי דטעמ' משום דצלייה בלא מלח מוציא האור את הדם ומלח מוציא הדם הילכך שיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה. (ואם אומרים) [ואני אומר] דהיינו משום דבעי מליחה גדולה שאינו נאכל מחמת מילחו וההי' מליח הוי כרותח דצלי כדאמרינן בפרק כל הבשר (צ"ז ע"ב) מדאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דמל[י]ח הרי הוא כרותח דקאמר כרותח דצלי, ומשום האי טעמא בעי ההלכות גדולות שהיית מליחה כשיעור שהיית צליה, אבל לסברת רבי' שלמה דלא בעינן מליח[ה] לקדירה אלא כשנאכל מחמת מלח[ו], לא (במינ') [בעינן] שיעור מליחה (לשעור) [כשעור] צלי. וראייה מדאמרינן בפרק השוחט (ל"ג ע"א) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה אחד גוי ואחד ישראל מותרין. והכ[א] כי ממתין עד שתצא נפשה שרי לאכול מיד ואע"ג דליכא (ברי) [כדי] לצלות משעת מליחה, ואם לא היה משום איסור דלא תאכלו על הדם, אפילו קודם יציאת נפשה שרי לאכול. מיהו אחרי שיצא דבר מפי הגאון רבי יהודאי דעניי' השהייה כשיעור צלי, ראוי להחמיר ואין לשנות כי (אם) [אין] בידי' ראייה בתלמוד לשיעור שהיית מליחה. ובפ"ק די"ט (י"א ע"א) תנו רבנן ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, פירוש על העור, ואמר אביי לא שנו אלא לצלי אבל לקדירה לא פשיטא לצלי תנן מ"ד לצלי כעין קדירה שרי קמ"ל. מכאן משמע דלקדירה בעינן למלוח טפי מלצלי דצלי לא היה צריך למלוח (שהעו') [שהאור] מוציא הדם אלא משום ש[י]היה טעם מלח בבשר מלוח מעט כדכתיב (איוב ו' ו') היאכל תפל מבלי מלח. מיהו רבינו שלמה כתב בפרק גיד הנשה (צ"ג ע"ב) תלייה בשפודא, בתוך התנור לצלות בלא חתיכה ומליחה אלא כדי מליחת צלי דבר מועט. משמע מפירושו שצריך מליחה מעט לצלי נמי. ופרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ע"ב ד"ה מידב) פירש נמי כה"ג. ורבינו יב"א כת[וב] משמו, דב"ה משמע ליה דפליג שכת' בה"ג (הל' דם דקל"ג ב') וכי אסיר דם האיברים היכא דפריש אבל היכא דלא פירש מיכליה באומצא לית לן בה והאי מזירקא אע"ג דלא פריש אסור דאמר (רבא) רבי אבא אמר רב(י) יהודה אמר שמואל חוטין שביד אסורין אמר רב ספרא משה מי קאמר רחמנא [לא תיכול בשרא אמר רבא משה מי קאמר רחמנא] אכול דמא חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי והיכא דקבעי למירמי בקדרה אסור עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר כדאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ומדקאמר אבל לא פריש מכלי[ה] באומצא לית לן בה, והוא צלי דצלי קרוי אומצא, מדקאמר לבסוף היכא דבעי למירמי בקדרה אסור עד דמלח ליה שפיר, מכלל דלעיל בצלי מיירי. ואי אפשר לומר שהיה מתיר בשר חי קודם שנמלח וטעמא משום דם הנבלע באיברים, דהא הכא גבי בשרא דאסמיק (צ"ג ע"ב) אפילו כשצל[א]ו איכא מאן דאסיר כדמפרש משום דמצמית צמית, ואי דם הנבלע באיברים מותר, אפילו מצמת צמית. (אבל) [אע"כ] זה אין להתיר לאכול בשר חי שאינו מליח. ובעל כרחין האי אומצא צלי הוא דקאמר דע"י האור פולט הדם בלא מליחה לגמרי. כך מצאתי (בתוספת') [בתוספות] דפסחים בשמו. ולי יואל הלוי אינו נראה, דוודאי אומצא היינו בשר חי ואף בה"ג משמע כן. ומה (שהקשיתי) [שהקשה] מצמית צמית ומשמע אע"ג דלא פריש, אינה קושיא דכללא דמלתא בכל מקום שמתאסף דם בבשר בין ע"י הכאה כשמכין את הבהמה בין ע"י שחיטת מזירקי שמתאסף דם על גידי ונכר האודם לעינים וכן אומצא דאסמק היינו ע"י הכאה וכן חוטין שביד שהחוטים אדומים מחמת הדם שבתוכן (ועל) [וכל] כיוצא אע"ג דלא פירש אסור כדאמרינן בפרק (כל הבשר) [גיד הנשה (צ"ג ע"א)] חוטין שביד אסורין ומסיק משה מי קאמר אכול דמא, משמע אע"ג דלא פירש אסור כיון שהאודם ביד, ומ"ש אם ניכר (דד') [הדם] בחוטין או במזרקי או באומצא דאסמיק שניכר הדם בבשר, אפילו אם מתאסף (דיד') [הדם] בבשר ע"י שבירת המפרקת קודם שתצא נפשה איבעי לן בפרק כל הבשר (לקמן) אי דם הנבלע באיברים אסור למיכליה לאומצא שרי, דהכא אינה נראה הדם כ"כ להכי איבעי לן אבל אי היה נראה הדם פשיטא דאסור. וכן מעי הד' בראה. והכי נמי אמרינן (צ"ג ע"ב) רישא בכבשא וכו' עד אצדדין (מקור' קורי') [מקוה קוי], משמע הואי[ל] שמתאסף הדם שם אסור וכן חוטין דידא ודלועה וקרמי דביעי (אדומוקרא) [ודמוקרא] משום דמא בפרק (כל הבשר) [גיד הנשה] וכולהו חד טעמא אית להו דבכל דוכתא דנאסף הדם וניכר אסור אף על פי שלא פירש. והשתא ליכא לאקשוי' מצמית צמית, הואי[ל] ואסמק אסור דמי קאמר רחמנא אכול דמא. (הדם) [ודם] האיברים שלא פירש דמותר דהיינו כששחט הבהמה ויצא ממנה דם ומה שנשאר בבשר מן הדם אינו נראה לגמרי. ואי נראה כעין אומצא דאסמיק הוה אסיר. ומצאתי בשם רב היי היכא דלא נמצא מלח [מחתך וצולה] הבשר ושרי ואי בעי ליה לקדירה יצלה לבשר תחילה ואח"כ יבשל את הבשר בקדירה. משמע מדברי[ו] דלא בעי לצלי מלח כלל ותו לא מידי. אבי העזרי.
